כש…. אני ארד במשקל / אכנס לג’ינס שלפני ההריון / אוריד 5 קילו / אכנס לכושר/ אקבל את העבודה ב…
רק אז-
רק אז אני ירגיש טוב עם עצמי, אהיה ראויה, אסכים לאהוב את עצמי, אהיה מאושרת, אהיה מספיק.
מה הבעיה עם ההתניה הזו?
היא יוצרת את התחושה שאני לא ראויה עכשיו, אלא רק כשמשהו יקרה.
ההתניה הזו שאנחנו יוצרות לעצמנו, היא ממש מקל בגלגלים. אנחנו מונעות מעצמנו לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו כבר עכשיו.
המסר שאנחנו משדרות לעצמנו כשאנחנו שמות התניה שכזו היא *שעכשיו* אני לא מספיק.
ושאם אני לא מושלמת, אז לא מגיע לי להיות שמחה, מאושרת, לנוח, לחגוג, לאכול (כל אחת והדרך בה היא שופטת את עצמה ומענישה את עצמה).
"אבל זה מדרבן אותי"
פעם חשבתי שכשאני עושה את זה, אני מעודדת את עצמי. זה מדרבן אותי להגיע למטרה שלי. אבל כשחושבים על זה לעומק, איך בדיוק הלקאה ושפיטה עצמית מעודדת אותך להגיע למטרה שלך?
לא יותר הגיוני שדווקא אהבה ותמיכה, ועידוד הם אלו שיעודדו אותך? דווקא קבלה עצמית עוזרת לך לרצות להשיג דברים טובים יותר עבור עצמך. ממקום טוב.
דמייני תחרות (טניס, אולימיאדה), מי נראה לך תקבל בוסט של אנרגיה לנצח?
מתחרה שמהצד צועקים לה “את לא מספיק, מה הבעיה שלך, למה את כבר לא שם, מה יש לך…”
או אולי מתחרה שבכלל אין לה מעודדים (אותה יעודדו רק כשתסיים אם התחרות *במידה* והיא תנצח),
או מתחרה שצועקים לה – את מהממת, כל הכבוד, את מסוגלת, הנה את עושה את זה.
המעודדות האלו הן אנחנו.
אנחנו הרי הקול של עצמנו בראש. זה בדיוק הדרך שבה אנחנו מדברות ומתייחסות לעצמנו. ברור הרי שיהיה לנו סיכוי גדול יותר להצליח כשברקע יש קולות מעודדים, קולות שמאמינים בך.
ולמה, אנחנו נותנות כל כך הרבה כוח וערך למטרה הסופית, במקום לכאן ועכשיו?
למה בכלל אנחנו צריכות להרחיק מעצמנו את התחושה הזו שנרגיש כשנהיה שם… למה אנחנו לא יכולות להרגיש אותה כאן ועכשיו?
זה רק אנחנו. אנחנו אלו מעניקות לעצמנו את התואר “מספיקה” “ראויה” “אהובה” “יפה”.
אם המטרה בלרדת במשקל היא שאני יאהב את עצמי ואקבל את עצמי וארגיש טוב, ארגיש ראויה – למה שאני ארחיק את עצמי מלאהוב את עצמי ולקבל את עצמי ולהרגיש ראויה בכך שאני ישים לעצמי תנאים?!
בסופו של דבר ברור שיהיה לך יותר קל לרדת במשקל ממיינדסט שהוא טוב, אוהב, מעודד, מאמין בך וביכולות שלך.
התרגול פה הוא באמת לא קל, היא לקבל את עצמנו כאן ועכשיו, גם כשאנחנו לא “מושלמות” (בעיני עצמנו כמובן).
אבל גם כשאת לא “מושלמת”, מותר לך לאהוב ולקבל את חוסר המושלמות שלך.
בואי נפסיק להגיד לעצמנו שאני יאהב את עצמי רק אם………. או רק כש………..
בואי נראה מה יקרה אם נוריד מעצמנו את התנאים וההגבלות (ולא רק את הק"ג), ואולי נגלה דרך קצרה, נעימה וקלה יותר בדרך לשם.
מה את אומרת? רוצה לתת לזה נסיון? שתפי אותי פה בתגובות איך את מתכננת לעשות זאת.